חיים חדשים, אוויר מזוהם אך צח כל כך עד שזה כואב.
אני מתחילה חיים יפים יותר ביחד עם אחותי הגדולה, אייה, אנחנו עוברות לתל אביב ומשאירות את הדרום השומם מאחור, סוף סוף אין כאב אין דאגות.
אני אלה , בת 17 כיתה י"ב כבר עוד מעט מסיימת, אך בכל זאת בשביל לסיים אני צריכה לעבור עוד כמה חודשים בבית ספר פה , בתל אביב, חדש משונה ומפחיד.
ביום הראשון שהגענו ויצאתי מהרכב לבושה בשמלה קיצית, וצמה לצד כמו שאני אוהבת, הבנתי שיש לי תקווה, הבנים פה חמודים (במיוחד הבחור הזה שמרים את הספה עכשיו לכיוון הדירה החדשה שלנו) האנשים מגוונים יותר והכל שמח וחי יותר זה מושלם בשבילי.
אז הולכים למסעדה לשתות קפה באמצע היום איזה כיף, נראה כאילו אנשים לא עובדים פה רק אוכלים ומבלים.
ולאחר מכן לסדר ארגזים= הדבר בכי קשה בחיים, כל כך הרבה התלבטויות, מה לזרוק, מה להשאיר למזכרת ? זה מבלבל , עדיף ללכת לישון
-שעון מעורר- שבע בבוקר !!
מה ללבוש ?!?!? פאקק איך לא בחרתי אתמול זה יקח שעות עכשיו עד שאני ימצא דברים - אוקיי נראלי שמצאתי, גינס בהיר קצר, כפכפים, וחולצה לבנה של הBEATLES, הכי סטייל....אז מסתבר שלא ברגע שנכנסתי למסדרונות בתיכון גיליתי שהבנות כאן לא כל כך יודעות או מעריכות את הBEATLES , ובטח שבטח לא את העובדה שבאתי עם כפכפים לבית ספר , יש לי הרגשה חזקה שנושא השיחה של כל הבנות פה, הוא האצבעות הגדולות שלי, שיט... נכשלתי ברושם ראשוני, אבל רושם ראשוני זה לא הכל...הם בטח יעריכו אותי בזכות האישיות שלי או החוכמה שלי.
או שלא?.
מהרגע שנכנסתי אף אחד לא ניגש לדבר איתי, עד שהגיע ילד די מחוצ'קן, משקפופר, שחיף עם חיוך די מטריד- "היי" יכולתי להריח את ריח הפה שלו מרוב שהוא היה קרוב לפרצופי, עניתי "היי" עם חיוך מאולץ, והתחלנו להתהלך במסדרון, "אז...את חדשה פה ?" שאל, ולפני שהספקתי לענות התחיל לגחגח וטען "כמובן שאת חדשה פה סתם צחקתי, את אלה דויד, באת מהדרום , המגמות שלך הם ערבית וביולוגיה, את חמש יחידות מתמטיקה והממוצע שלך הוא 90, זה די חלש 90 אני יכול לעזור לך להגיע למאה עם באלך" כל השיחה גלגלתי עיניים והסתכלתי עליו מופתעת עד שהוא כבר יצא לי מכל החורים, עצרתי במקום ואמרתי לו " נורא נחמד מצדך להראות לי את בית הספר ולעקוב אחרי חיי והממוצע השנתי שלי , אבל באלך"...ואת זה לחשתי..."ללכת לזיין למישהוא חדש אחר את השכל ?!!?" עם חיוך מאיים כמו של הג'וקר, הוא חייך בהבנה וטס מהמקום , ואז הרגשתי רע, מסכן לא היה יפה, אבל הוא התחיל להלחיץ אותי, זכותי.
אז נכנסתי לכיתה הראשונה מצד ימין אחרי המסדרון הצדדי, כפי שצעק לי מרחוק הילד הממושקף כדי שאני ידע איפה אני אלמד, זה היה נחמד מצדו.
כולם כבר ישבו ולי נשאר רק מקום אחד מאחור אז ישבתי שם , וכמובן שישבתי אחרי בחור די גדול שכל משך השיעור הפליץ נודים קטנים שגרמו לי להרגיש כאילו אני יושבת בתוך ענן פלוץ למשך שעתיים, וזה באמת היה ככה, עד שזה נגמר וברחתי משם, ברחתי כל כך מהר גם מהצחקוקים של שאר התלמידים על החרא מקום שבו ישבתי כל השיעור , ברחתי והסתובבתי לענות למורה שקראה לי באותו רגע בלי ששמתי לב שנתקלתי במישהוא, התחלתי להרים ספרים במהירות, בזמן שידיים אחרות לידי נעו כל כך לאט ובעדינות זה גרם לי לרצות להרים את הראש לשנייה, ופתאום המבטים הצטלבו , וזה קרה הדבר הקיטשי הזה שקורה בכל סרט או ספר רומנטי, ההרגשה הזאת של משיכה אין סופית לבן אדם, הרגשתי אותה ולא האמנתי.
;){kind=link}